1. Bridge (ברירת המחדל) - "רשת פנימית של הבניין"

זהו הדרייבר הכי נפוץ. כשאתה מפעיל קונטיינר בלי להגיד כלום, הוא משתמש בזה.

• איך זה עובד: דוקר מקים "מרכזיה" וירטואלית בתוך המחשב שלך. לכל קונטיינר יש כתובת IP פנימית משלו (למשל 172.17.0.2).
• האנלוגיה: לכל משרד בבניין יש שלוחה טלפונית פנימית. משרד 101 יכול להתקשר למשרד 102 בקלות, אבל מישהו מחוץ לבניין לא יכול להתקשר ישירות לשלוחה הזו בלי לעבור דרך "קבלה" (שזה ה-Port Mapping שאתה עושה עם p).
• מתי נשתמש: ב-90% מהמקרים, כשמריצים אפליקציה על מחשב אחד והקונטיינרים צריכים לדבר זה עם זה.

2. Host - "דלת פתוחה לרחוב"

כאן אנחנו מבטלים את הבידוד. הקונטיינר והמחשב המארח (Host) הופכים לאחד ברמת הרשת.

• איך זה עובד: אם הקונטיינר מריץ שרת בפורט 80, הפורט הזה פתוח מיד על המחשב שלך. אין כתובת IP נפרדת לקונטיינר.
• האנלוגיה: למשרד אין שלוחה פנימית; הוא פשוט משתמש בקו הטלפון הראשי של הבניין. מי שמחייג לבניין מגיע ישר למשרד הזה.
• יתרון: ביצועים מקסימליים (אין תיווך של דוקר באמצע).
• חיסרון: אין בידוד. אי אפשר להריץ שני קונטיינרים על אותו פורט בשיטת Host.

3. None - "הבונקר"

בידוד מוחלט.

• איך זה עובד: לקונטיינר אין כרטיס רשת חיצוני. הוא לא יכול לצאת לאינטרנט ולא יכולים להיכנס אליו. הוא יכול לדבר רק עם עצמו (localhost).
• האנלוגיה: משרד בלי טלפון, בלי אינטרנט ובלי דלת.
• מתי נשתמש: למשימות אבטחה קיצוניות, כמו קונטיינר שמבצע חישובים רגישים על קובץ מקומי ולא אמור לגעת ברשת לעולם.